שוק המלט (פורסם בדה-מרקר ביום 29 במאי 2012)

http://www.themarker.com/opinion/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/1.1718199

חיוב סולקי ישראכרט להיות גם מנפיקים (פורסם בנבו ביום 9 באפריל 2012)


http://www.nevo.co.il/books/%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d/BARAM-09-04-12.pdf

חיוב סולקים של כרטיסי ישראכרט להיות גם מנפיקים

"תיקון ישראכרט" לחוק הבנקאות שעומד להיכנס לתוקף, מחייב את ישראכרט לאפשר למתחרותיה (לאומי קארד וכ.א.ל) לסלוק כרטיסי ישראכרט.

לאחרונה (22 במארס 2012) התפרסמו בעיתונות כתבות, לפיהן חברת ישראכרט דורשת ממתחרותיה להנפיק כרטיסי ישראכרט, כתנאי למתן היתר להן לסלוק כרטיסי ישראכרט.

על פי פרסומים אלה ישראכרט טוענת, שהדרישה "אין סליקה ללא הנפקה" הינה דרישה סבירה הנהוגה ברחבי העולם. ואולם המציאות היא אחרת. בפועל, במקומות בהן נעשתה רפורמה בשווקים של כרטיסי חיוב, לא קיימת דרישה שכזו. באירופה נקבע בשנת 2005, כי סולקים אינם חייבים להיות מנפיקים. בניו זילנד נקבע הדבר בשנת 2009. בארה"ב נטשו מנפיקים גדולים את צד הסליקה, והותירו את הפעילות בו לחברות סליקה ייעודיות. גם בישראל אין מקום לדרישה זו. בכל הנוגע לכרטיסי מסטרכראד וויזה, נקבע בבית הדין להגבלים עסקיים בנובמבר 2007, כתנאי לאישור הסדר הסליקה ההדדית בין ישראכרט, כ.א.ל ולאומי קארד, כי חברות הכרטיסים (לרבות ישראכרט), יסכימו לכך שגופים נוספים ייכנסו לשוק הסליקה בתנאים הולמים. במונח "תנאים הולמים" כיוון בית הדין לתשלום מצד סולקים חדשים עבור שימוש בתשתיות קיימות, אך בשום פנים לא הייתה כוונה לחייב סולקים חדשים להפוך גם למנפיקים. לפיכך נראה, כי גם בישראל אין מקום לדרוש מסולקים של כרטיסי ישראכרט להיות גם מנפיקים של כרטיסים אלה, כתנאי להיותם סולקים.

אם כך, מדוע מתעקשת ישראכרט לחייב סולקים של כרטיסיה, להיות גם מנפיקים? מעבר לרצון לקבל תמלוגים עבור כרטיסי ישראכרט שיונפקו על ידי מתחרותיה, התשובה לשאלה זו טמונה במבנה המיוחד של מערכות כרטיסי אשראי. כרטיסי אשראי הם מוצר מיוחד. בכרטיסי אשראי מתקיימים יחסי גומלין בין צד הסליקה לבין צד ההנפקה. אם סולק של כרטיסי ישראכרט יהיה גם מנפיק של כרטיסי ישראכרט, יהיה לאותו סולק תמריץ לשלם "לעצמו" - בכובעו כמנפיק - עמלת מנפיק (הידועה גם כעמלה צולבת), גבוהה יותר, מאשר אותו סולק היה מסכים לשלם למנפיק זר. עמלת מנפיק – גם לאחר הרפורמות שנעשו בה – היא מקור הכנסה עצום לחברות הכרטיסים. למעשה, מעת שסולקים הם גם מנפיקים, המשא ומתן שהם מקיימים בינם לבין עצמם לקביעת עמלת המנפיק, הוא משא ומתן משוחד, המזכיר את המערכון המפורסם של חבורת מונטי פייטון, ולא משא ומתן בין מוכר מרצון לקונה מרצון. מטעם זה יש לישראכרט מוטיבציה עזה לרתום את סולקיה להיות גם מנפיקים שלה.

ישראכרט הוכרזה בשנת 2005 כבעלת מונופולין בסליקת כרטיסי אשראי. אחת מהתכליות המרכזיות של התיקון ל"חוק ישראכרט" הוא לצמצם את כוח השוק המונופוליסטי של ישראכרט.  התנאי שישראכרט דורשת (כלומר, כי על לאומי קארד וכ.א.ל להיות גם מנפיקות) שקול למעשה לסירוב בלתי סביר מצד ישראכרט לאפשר סליקה צולבת של כרטיסיה או לחילופין, הדבר עולה כדי ניצול מעמדה המונופוליסטי של ישראכרט לרעה, באופן שמסכל את ביצוע התיקון לחוק. עוד יש לציין, כי התנאי שישראכרט מציבה, הינו לכאורה ניסיון ליצור הסדר כובל עם מתחרותיה להנפקה משותפת. אם לאומי קארד וכ.א.ל היו נענות לדרישתה של ישראכרט, ומסכימות להנפיק כרטיסי ישראכרט כתנאי לסליקתן את כרטיסיה, ניתן היה לראות בכך הסדר כובל בין מתחרים. ואולם, נוכח התנגדותן של לאומי כארד וכ.א.ל לחיובן להפוך למנפיקות של ישראכרט, נקווה שלא יהיה צורך לבחון מעשית עניין זה.

הכותב הוא עורך דין מומחה בהגבלים עסקיים שטיפל בעבר, במסגרת עבודתו ברשות ההגבלים העסקיים, בתיק של העמלה הצולבת, וכותב כיום דוקטורט בנושא עמלות צולבות.

הסדר פשרה או הסדר כובל? נוסח שפורסם באתר נבו

http://www.nevo.co.il/books/%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d/BARAM-01-02-2012.pdf

הסדר פשרה או הסדר כובל?

הסדר פשרה או הסדר כובל?

בחודש יולי 2011 החלה רשת מגה לייבא מטורקיה חיתולי האגיס ולשווקם בישראל במחיר נמוך יותר מזה של המפיצה הישראלית של חיתולי האגיס, חברת חוגלה קימברלי. על פי פרסומים בעיתונות, חוגלה קימברלי נקטה בהליכים, בעקבותיהם הגיעו חוגלה קימברלי ומגה להסדר, לפיו הפסיקה מגה את הייבוא המקביל של  החיתולים הטורקיים.

דומה שההסדר בין מגה לחוגלה קימברלי צריך היה לקבל אישור מאת מערך ההגבלים העסקיים, ואסביר.

ככלל, ייבוא מקביל הינו תופעה פרו-תחרותית. ייבוא מקביל תורם לירידת מחירים ולהגברת התחרות בענף הרלוונטי. ברוח זו קבע עוד בתחילת שנות ה-90 בית המשפט העליון, כי ייבוא מקביל של עטי פרקר הנו חוקי, על אפו ועל חמתו של המפיץ הרשמי של עטים אלה. באופן דומה התיר בשנת 2007 בית המשפט ייבוא מקביל של שואבי דייסון חרף ניסיונות המניעה של המפיץ הרשמי.

הפסקת תחרות בין מפיץ רשמי ליבואן מקביל שנעשית בהסדר ביניהם, היא לכאורה הסדר כובל. יתרה מכך, הסדר להפסקת תחרות כחלק מ"פשרה", ואפילו כזה שנעשה במסגרת הליך בבית משפט, עשוי להיחשב הסדר כובל - ולהיפסל. לדוגמא, בשנת 2005, בעניין ארד, הוסכם במסגרת הסדר פשרה בתביעה להפרת זכויות קניין רוחני, כי הנתבע יחדל מלהתחרות בתובע. בית הדין להגבלים עסקיים קבע אז, כי מדובר בהסדר כובל, ופסל את הסדר הפשרה, חרף העובדה שהסדר הפשרה הושג בין הצדדים בבית המשפט המוסמך שדן בסכסוך ביניהם.

מרגע שמגה החלה לייבא באופן ישיר חיתולים מטורקיה, היא הפכה למתחרה אופקית של חוגלה קימברלי. משכך, ככל שחוגלה קימברלי ומגה הגיעו להסדר לפיו, בין היתר, הפסיקה מגה לייבא חיתולי האגיס, מתקיימים לכאורה בהסדר זה, כל יסודותיו של הסדר כובל בין מתחרים. יצוין עוד, כי לפי פרסומים בעיתונות, לאחר הפסקת היבוא המקביל, מחירי החיתולים עלו לרמה גבוהה יותר מאשר בעת הייבוא המקביל. לכן, יש בסיס להניח, כי נגרמה בפועל פגיעה תחרותית בשוק החיתולים.

קיימת גם אפשרות אחרת. לעתים קיים אינטרס לגיטימי למתן בלעדיות למפיץ מקומי, ולמניעת ייבוא מקביל. כך למשל כאשר יצרן בחו"ל מעוניין לתמרץ מפיץ מקומי להשקיע בפרסום, שיווק וקידום מכירות המוצר. אלמלא הבלעדיות למפיץ המקומי עשוי יבואן מקביל לתפוס טרמפ ולרכוב בחינם (free ride) על מאמצי השיווק של המפיץ המקומי, לאחר שאלה נשאו פרי. במצבים שכאלה קיים אינטרס לגיטימי ליצרן בחו"ל לשלוט על ערוצי ההפצה, ולמנוע ייבוא מקביל. בענייננו, אם חוגלה קימברלי השקיעה משאבים ניכרים בשיווק חיתולי האגיס בישראל, עשוי להתקיים אינטרס לגיטימי של יצרנית האגיס העולמית לאסור על המפעל שלה בטורקיה למכור ישירות למגה, כדי למנוע ממגה לתפוס טרמפ על השקעותיה של חוגלה קימברלי. ואולם, האם זה המקרה?

על פי הפרסומים בעיתונות, הפסקת הייבוא המקביל הייתה תולדה של הסדר בין מגה לבין חוגלה קימברלי, ולא תוצאה של הסדרת ערוצי השיווק מצד האגיס העולמית. משאלה פני הדברים מדובר בהסדר בין מתחרים שהיה לכאורה צריך לקבל את אישור מערך ההגבלים העסקיים, בפרט נוכח נתח השוק המשמעותי של חיתולי האגיס. כל עוד אישור זה לא התבקש, וממילא לא ניתן, יש לתמוה על החלטת רשות ההגבלים העסקיים שלא לחקור בעניין זה (החלטה עליה הוגש ערר).

הכותב הוא עורך דין, מומחה להגבלים עסקיים (ראו: http://antitrust-spot.blogspot.com)

הגבלים עסקיים – תניית MFN טוב או רע?

מה שרע לתחרות בחשמל, טוב לתחרות במערכת הבנקאות

ביום 14 בדצמבר 2011 הוקמה, בהתאם להמלצות ועדת טרכטנברג,  ועדה לבחינת התחרותיות במערכת הבנקאות. על ועדה זו הוטל לבחון ולהמליץ על פעולות להגברת התחרותיות בענף הבנקאות. באותו יום פורסם, כי הממונה על הגבלים עסקיים, הזהיר את חברת החשמל, כי סעיף בהסכם שלה לרכישת גז משותפות תמר, הנו הסדר כובל. הסעיף מכונה MFN ולפיו תמר מתחייבת לא למכור ללקוח כלשהו גז במחיר זול יותר מהמחיר לחברת חשמל.

אין ביכולתי ברשימה קצרה זו, להצביע על כל הכשלים במערכת הבנקאות, עימם תיאלץ ועדת התחרותיות בבנקים  להתמודד. ברצוני להצביע על עיוות בתחרות בין הבנקים, שדווקא סעיף ה- MFN הבעייתי בהסכם של חברת חשמל עם תמר עשוי, באופן אירוני, לתקן.

אחת הבעיות הידועות בתחרותיות בין הבנקים נעוצה בתחום העמלות למשקי הבית. פתרון חלקי ניתן בשנת 2007 בתיקון 12 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). התיקון חייב את הבנקים לעבור לתעריפון עמלות אחיד, שקוף וברור. בנק ישראל מפרסם באתר האינטרנט שלו את תעריפי העמלות הנפוצות, מעודד את הציבור להשוות בין התעריפים, ולהתחשב בתעריפים אלו בשיקוליו באיזה בנק לבחור. דא עקא, בפועל, אין קשר בין התעריפון לבין המציאות. הבנקים נוהגים לתת ללקוחותיהם המועדפים הנחות ניכרות מהמחיר הקבוע בתעריף. מאחר ועמלה היא תשלום עבור פעולה שמבצע הבנק, ועלות הפעולה היא זהה עבור כל הלקוחות בבנק, אין לכך צידוק. זאת, למשל, בשונה מריבית, שמגלמת סיכון השונה בין לקוח ללקוח. הפלייתם לטובה של לקוחות מובחרים בעמלות שהם משלמים, לעומת הפלייתו לרעה של יתר הציבור, נובעת אך ורק מכוחם של הראשונים. לקוחות קטנים שאינם בעלי יכולת איום קרדבילית על הבנק, נאלצים לשלם את העמלות המרביות הקבועות בתעריף, ו"לסבסד" את הלקוחות העשירים. יתרה מכך, הלקוחות העשירים, שמקבלים הנחה, הם הלקוחות ה"שוליים" שביכולתם היה למשוך את המחיר מטה עבור כלל הציבור. אפליית המחירים שהבנקים נוקטים בה דה-פקטו, עומדת בניגוד גמור לכוונת המחוקק ומסכלת את האפשרות לקיומה של תחרות אפקטיבית בין הבנקים.         

כעת, אם היה נקבע,  כי ככל שבנק יעניק ללקוח אחד שלו הנחה בעמלות, הוא ייאלץ לתת הנחה זהה לכלל לקוחותיו, הבנק היה שוקל פעמיים אם להעניק הנחות. ואולם, ללקוחות מובחרים, בנקים לא היו יכולים להרשות לעצמם להציע מחירי עמלות גבוהים,  והם היו נאלצים להוזיל את העמלות התעריפיות. תניית MFN הייתה גורמת לכך שמההנחה ייהנו כלל לקוחות הבנק. העמלות בפועל היו מתכנסות לעמלות התעריפיות. לא עוד תעריף גבוה שרלוונטי לאלה שאינם יכולים להתמקח, ומתן הנחות לאלו שכן. התחרות הייתה עוברת ממישורים חבויים של הנחות נסתרות ממחירי המחירון ללקוחות מובחרים בלבד, לתחרות גלויה על מחירונים שמפורסמים בשקיפות לכלל הציבור. זאת בהתאם לרוחו ותכליתו של תיקון 12 לחוק הבנקאות.              
מן המקובץ נובע, שקיומה של תניית MFN  בתחום העמלות למשקי בית, היה מסייע להגביר את האפקטיביות והשקיפות של התעריפונים שהבנקים מפרסמים, וכפועל יוצא הייתה גדלה מידת התחרותיות בין הבנקים.

לעומת זאת במקרה של חברת חשמל, תניית הלקוח המועדף שחברת חשמל מתעקשת להכניס לחוזה עם תמר מעוררת חששות לתחרות שאין בצידם ערך מפצה. אם בעתיד יהיו לתמר מתחרים, וכתוצאה מכך תמר תרצה למכור למי מלקוחותיה גז מוזל, היא תשקול זאת פעמיים. קיים סיכוי סביר כי תמר לא תיתן הנחות לצדדים שלישיים, אם ההשלכה תהיה אילוצה של תמר להוזיל את מחיר הגז ללקוח הגדול ביותר שלה - חברת חשמל. התוצאה המסתברת של תניית MFN במקרה זה אינה הוזלה של הגז ללקוח שתמר תרצה להתחרות על ליבו וגם לחברת חשמל, אלא שהמחיר היקר ייוותר לחברת חשמל כמות שהוא, והלקוח האחר לא יקבל את המחיר הזול. תניה כזו עומדת בניגוד מוחלט לאפשרות שתקום יום אחד תחרות במשק החשמל. אכן, יש הטוענים כי זהו אינטרס ציבורי שחברת חשמל תקבל את המחיר הטוב ביותר מבין כל לקוחותיה של תמר. ואולם, ככל שחברת חשמל מבקשת לצמצם את עלויותיה כדי להציע חשמל מוזל לציבור, מוטב שתיטול קורה מבין עיניה ותתייעל, במקום לנסות ולשמר את כוחה המונופוליסטי באמצעות פגיעה במתחרים עתידיים. 

הכותב הוא עורך דין, מומחה להגבלים עסקיים

הערת פסיקה - פורסם בנבו ביום 14.12.11

http://www.nevo.co.il/books/%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d/BARAM-11-12-11.pdf

הערת פסיקה - על אפליה בכניסה למועדון

הערת פסיקה על רע"א 8821/09 פבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (16.11.11)

 

ביום 16 בנובמבר 2011 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בתביעה שהגיש פבל פרוז'יאנסקי ("התובע") נגד חברת לילה טוב הפקות בע"מ המפעילה מועדון בשם טרומן קפוטה בעיר רחובות ("המועדון").

בפסק הדין קיבל בית המשפט העליון פה אחד את טענתו של התובע, כי מדיניות המועדון לפיה נקבע גיל כניסה מינימאלי של 26 שנים לגברים, בעוד שגיל הכניסה המינימאלי לנשים הועמד על 24 שנים, היא הפליה האסורה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס"א-2000 ("חוק איסור הפליה" או "החוק").

כל השופטים בבית המשפט העליון הסכימו לכך שההבחנה בין נשים לגברים באשר לגיל המינימום לכניסה למקומות בילוי, מהווה הפליה מגדרית שאיננה לגיטימית האסורה על פי החוק (אם כי טעמי השופטים דנציגר וג'ובראן היו שונים).

בית המשפט העליון הכיר בכך שלצידה של הפליה עשויה להתקיים "הבחנה מותרת" ואולם, לשיטת כל השופטים המועדון לא הוכיח, כי מדיניותו המפלה בין גברים ונשים מבוססת על שוני רלוונטי.

ברצוני להצביע על שוני רלוונטי שבית המשפט כלל לא התייחס אליו -  כנראה מפני שהצדדים לא הפנו את תשומת ליבו לעניין זה - שמצדיק את סיווגה של הפליה בכניסה למועדון בין גברים לנשים כהבחנה מותרת, ומוביל לכך שתוצאת פסק הדין אינה נכונה.

מועדון איננו "מוצר" רגיל. מועדון הינו מוצר מסוג מיוחד, המוכר בספרות הכלכלית כ"מוצר דו-צדדי". מוצר דו צדדי הנו מוצר (או שירות) שנצרך בעת ובעונה אחת על ידי שתי קבוצות שונות של לקוחות, המקיימות יחסי גומלין ביניהן. יחסי הגומלין מתבטאים בענייננו בכך שעד גבול מסוים, ככל שיש יותר גברים במועדון, כך עולה התועלת לנשים מכניסה למועדון. באותו אופן, ככל שיש יותר נשים במועדון כך עולה התועלת לגברים. באמצעות וויסות הביקושים בין שני קהלי היעד, יכול המועדון להגיע לאיזון אופטימאלי מבחינת המבקרים, ולהגדיל את רווחתם. הוויסות יכול להיעשות הן באמצעות קביעת מחיר שונה לכל מגדר (ולכן גם פסק הדין בת"ק (י-ם) 3043/09 גבעון נ' תימור מיום 5.5.2010 אינה נכונה לדעתי, כמבואר להלן), והן באמצעות הקשחת רף הכניסה מטעמי גיל לבני מגדר מסוים, כפי שאירע בענייננו.

מוצרים דו צדדיים נוספים הם עיתונים, הפונים הן למפרסמים והן לקוראים; מערכות הפעלה של מחשבים הפונות מצד אחד למשתמשי קצה ומצד שני למפתחי יישומי מחשב; מרכזי קניות (קניונים) שפונים לבתי עסק מחד ולקהל צרכנים מאידך; קונסולות משחקי וידאו שפונות למפתחי משחקי וידאו מצד אחד ולציבור הקונים של משחקי וידאו מצד שני (מפתחי משחקים מעוניינים בקונסולה עם קהל גדול ככל האפשר ואילו הקונים מעדיפים קונסולות עם כמה שיותר משחקים שניתנים להרצה עליהן); בתי מכירות פומביות הפונים מצד אחד למוכרים ומצד שני לקונים; מתווכי נדלן הפונים מצד אחד למוכרי נדלן ומצד שני לקוני נדלן; בורסות לניירות ערך שפונות מצד אחד לקהל של קוני ניירות ערך ומצד שני למוכרים; כרטיסי חיוב הפונים בעת ובעונה אחת למחזיקים ולבתי עסק, ועוד.

הצורך לאזן בין הביקושים של שני קהלי היעד של מוצר דו צדדי, אינו צורך ייחודי למועדונים כדוגמת טרומן קפוטה. הצורך באיזון הביקושים הינו הקושי המרכזי והבסיסי ביותר בכל מוצר דו צדדי. בשל קושי זה נוהגים באופן שגרתי בעלים של מוצרים דו צדדיים, "להפלות" לכאורה קהל יעד אחד שלהם, כדי לאזן בין הביקוש הגבוה של אותו קהל יעד מופלה, לביקוש הנמוך של הצד השני. לאמיתו של דבר לא מדובר בהפליה אלא בהבחנה מותרת, והצד המופלה לכאורה, לא רק שלא מרגיש מקופח אלא להפך, הדבר נעשה לתועלתו ולרווחתו.

אם המועדון היה מבסס את טיעוניו על כך שבמצב שוויוני כביכול של גיל כניסה שווה למועדון, שיעור הגברים במועדון גבוה בהרבה משיעור הנשים, באופן שהופך את המועדון ללא אטרקטיבי הן לגברים והן לנשים, היה בכך לדעתי כדי לבסס שוני רלוונטי בקביעת גיל כניסה שונה. במצב זה ה"הפלייה" הייתה מקבלת צביון אחר לגמרי, של "הבחנה מותרת". ככל שהקשחת רף הכניסה לגברים נועדה להקטין את ביקוש היתר של גברים מול זה של הנשים, כדי שהמועדון יהיה אטרקטיבי יותר הן לגברים והן לנשים, יש בהגדלת חסם הכניסה לגברים, המקטין את הביקוש שלהם, טעם לגיטימי להפליה לכאורה. אדרבא, אלמלא ההפליה, ביקוש יתר של גברים, עשוי לגרום לעודף גברים כה גדול, עד כי המועדון יהיה כל כך לא אטרקטיבי ואפילו דוחה, באופן שיכול אף להביא לקריסתו.

יתרה מכך, ניתן אף לשער שגברים יסכימו, ואף ירצו, שהמועדון יקשיח את תנאי הכניסה עבורם, משמע  - יפלה אותם כביכול, אם בכך הוא יהיה יותר אטרקטיבי עבורם. כך למשל אין זה מן הנמנע שגברים יסכימו לשלם יותר מנשים, עד כדי כניסה חינם לנשים, אם כתוצאה מכך יגדל מספר הנשים ויקטן מספר הגברים במועדון, באופן שהופך אותו יותר מאוזן ויותר אטרקטיבי לשני המינים. משמע, הגברים יעדיפו לשלם יותר, כי התועלת שלהם תגדל. במצב זה, גם אם יגיעו הגברים להסדר (כובל!) לתיאום מחיר כניסה נמוך לנשים עם בעל המועדון, ואף אם מילולית יהא מדובר לכאורה בהסדר כובל, או בהסדר מפלה באופן מילולי, הרי שפרשנות תכליתית חייבת לקבוע, כי אין זו הפליה אלא הבחנה מותרת נוכח טיבו וטיבעו המיוחד של מועדון שנועד להפגיש גברים ונשים. ככל שהתועלת לגברים תגדל חרף העלייה במחיר עבורם, מתקיימת השפעה דו צדדית שמצדיקה את ההפליה, לכאורה.           

כמבואר, הפליה של קהל יעד אחד ככלל, ותמחור א-סימטרי בפרט, הנה מאפיין יסודי של מוצר דו צדדי. כך גם מערכות של כרטיסי חיוב מעמיסות על בתי עסק את מירב עלויותיהן, וגובות ממחזיקי כרטיסי חיוב תשלום אפסי, ולעתים אף תשלום שלילי בגלל הטבות שמורעפות על מחזיקים (כלומר, מחזיקים מקבלים למעשה כסף כדי לקנות בכרטיסי חיוב). קניונים לא נוהגים לגבות תשלום מקהל המבקרים. קניונים אף מציעים הטבות לקהל הצרכנים (תשלום שלילי, כגון חניה חינם והנחות בקנייה), וגובים את התקבולים שלהם מבתי העסק. דפי זהב ומדריכים דומים מחולקים בחינם לקוראים, וגביית ההכנסות היא מצד המפרסמים. מיקרוסופט, IBM ואפל לא גובות כסף ממפתחי יישומים ואף מאפשרות להם רכיבי גישה לתכנות בחינם. את ההכנסות הן גובות ממשתמשי קצה. בורסות גובות מחיר שונה משני הצדדים – מהמוכרים ומהקונים. חברת אדובי מפיצה חינם תכנת אקרובט לקריאת קבצי PDF, וגובה כסף עבור התכנה היוצרת קבצי PDF. מתווכי נדלן עשויים להחליט לגבות רק מקונים ולא לגבות עמלה ממוכרים, או להפך, על מנת להגדיל את היצע הדירות המשווקות על ידם. קוראי עיתונים בד"כ לא מממנים את כל עלויות הפקת התוכן בעיתון, ובאופן טיפוסי מי שנושא בכך הם המפרסמים.                 

בפסק דינו נסמך בית המשפט העליון על מספר פסקי דין שבהם נקבע כי הפליה בין גברים ונשים ברכישת מוצר או שירות היא הפלייה אסורה. ברם מועדון אינו מוצר חד צדדי רגיל, ולא דין הפליה בכניסה למועדון (שנועדה לאזן את מספר המבקרים בין המינים, ועל כן היא הבחנה מותרת), כדין תמחור שונה בין אישה וגבר שקונים מוצר "חד צדדי" רגיל (שמהווה הפלייה אסורה).  התבוננות על מוצרים דו צדדיים במשקפיים שמתאימות למוצרים רגילים, עשויה להביא לתוצאות אבסורדיות, ודומה כי מקרה זה הנו דוגמה מובהקת לכך. פירוש מילולי צר של חוק איסור הפליה, חוטא לפרשנותו התכליתית. וכבר נפסק ש"המשמעות המשפטית נקבעת על-פי תכלית החקיקה". תכלית החקיקה היא מניעת הפליה לא מוצדקת. תכלית זו לא מתקיימת בהחלת חוק איסור הפליה על ענייננו, ולכן טעה לדעתי בית המשפט העליון.

המחבר הנו עורך דין המתמחה בהגבלים עסקיים, וכותב דוקטורנט המתמקד, בין היתר, במוצרים דו צדדיים.